אוֹסֶף סִיפּוּרִים מְחוֹרָזִים: מילקשייק בבריכה / רינת שרון טוילנד

מתוך הספר:
הַיּוֹם הָלַכְתִּי לְבֵית הַסֵּפֶר, וְאָז לָקְחוּ אוֹתָנוּ בָּאוֹטוֹבּוּס לַבְּרֵיכָה.
יָשַׁבְתִּי לְיַד הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי, אָכַלְנוּ חֲטִיפִים וְצָעַקְנוּ מִשִּׂמְחָה.
כְּשֶׁהִגַּעְנוּ קָפַצְנוּ לַמַּיִם, שָׂחִינוּ וְשִׂיחַקְנוּ בְּכַדּוּרִים, וְאַחַר כָּךְ עָלִינוּ עַל מַגְלֵשׁוֹת גְּבוֹהוֹת שֶׁזָּרְקוּ אוֹתָנוּ בְּבּוּם יָשָׁר לָעֲמוּקִּים.
הָיִינוּ מַמָּשׁ מְעַט יְלָדִים שָׁם, לֹא הָיָה בִּכְלָל תּוֹר, אָז הִתְגַּלַּשְׁנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁאֲפִילּוּ לֹא הִצְלַחְתִּי לִסְפּוֹר.
כְּשֶׁנִּהְיֵינוּ צְמֵאִים, נִיגַּשְׁנוּ לַמִּזְנוֹן. הָיָה שָׁם אִישׁ מַמָּשׁ נֶחְמָד.
הוּא הִגִּישׁ לָנוּ כּוֹס גְּדוֹלָה וּמְקוּשֶׁטֶת עִם מִילְקְשֵׁיְיק מָתוֹק בְּטַעַם שׁוֹקוֹלָד.
אַחֲרֵי שֶׁשָּׁתִיתִי שְׁלוּק, שָׁאַל אוֹתִי אִישׁ הַמִּילְקְשֵׁיְיקִים, “אָז מָה אַתָּה אוֹמֵר? מָה דַּעְתְּךָ?”
“זֶה פָּשׁוּט מוּשְׁלָם!” עָנִיתִי, וְהָיִיתִי נִרְגָּשׁ כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה יָצָא לִי בִּצְרָחָה.  
“הַסִּיפּוּר מוּשְׁלָם?!” שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה בְּטוֹן נוֹזֵף וּבְמַבָּט מְאוּכְזָב.
רֶגַע, מָה הַמּוֹרָה עוֹשָׂה כָּאן? לָקַח לִי שְׁנִייָּה לְהָבִין מָה קָרָה פֹּה עַכְשָׁיו.
וְהֵבַנְתִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּרֵיכָה וְלֹא מִילְקְשֵׁיְיק, אֲנִי פֹּה בְּאֶמְצַע הַשִּׁיעוּר,
יוֹשֵׁב מוּל מוֹרָה שֶׁמִּתְעַקֶּשֶׁת שֶׁאַשְׁמִיעַ מוּל כּוּלָּם מָה דַּעְתִּי עַל הַסִּיפּוּר.
לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ לוֹמַר לָהּ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי אֲפִילּוּ מִילָּה, כִּי מִתְּחִילַּת הַשִּׁיעוּר הִפְלַגְתִּי בַּחֲלוֹמוֹת, וּבִזְמַן שֶׁהִיא הִקְרִיאָה סִיפּוּר אֶחָד, אֲנִי הִסְפַּקְתִּי לְהִתְגַּלֵּשׁ מָלֵא פְּעָמִים בְּמַגְלֵשׁוֹת.
הָיָה לִי בָּרוּר שֶׁהִיא כּוֹעֶסֶת עָלַיי, הֲרֵי זֶה לֹא קָרָה לִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, אִם הִיא רַק הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא תָּלוּי בִּי, שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת לֹא בְּכַוָּונָה.
וְלַיֶּלֶד שֶׁצָּחַק מֵאָחוֹרָה וְהוֹסִיף, “יוֹאוּ, אֵיזֶה עֲפִיפוֹן!” בִּלְחִישָׁה, “הַלְוַואי שֶׁזֶּה יִקְרֶה גַּם לְךָ,” אִיחַלְתִּי לוֹ בַּלֵּב. כָּל כָּךְ רָצִיתִי שֶׁהוּא יַכִּיר אֶת הַהַרְגָּשָׁה.
בִּשְׁאַר הַיּוֹם שָׁתַקְתִּי. פָּחַדְתִּי שֶׁאִם אֶפְתַּח אֶת הַפֶּה, אֲנִי יָשָׁר אַתְחִיל לִבְכּוֹת, וְגַם כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה וּפָגַשְׁתִּי אֶת אִמָּא, לֹא רָצִיתִי לְדַבֵּר, אֲבָל פִּתְאוֹם הִתְחִילוּ לִזְלוֹג לִי הַדְּמָעוֹת.
אָז אִמָּא הֵכִינָה לִי מִילְקְשֵׁיְיק – בְּכוֹס פְּשׁוּטָה, לֹא כְּמוֹ בַּמִּזְנוֹן – אֲבָל הַפַּעַם הוּא הָיָה עַל בֶּאֱמֶת,וּכְשֶׁסּוֹף-סוֹף נִרְגַּעְתִּי, גַּם מִילִּים מְבוּלְבָּלוֹת הִתְחִילוּ מֵהַפֶּה שֶׁלִּי לָצֵאת.
וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁהִיא מְבִינָה, בְּקוֹל שָׁקֵט שֶׁהִיא מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בּוֹ כְּשֶׁהִיא מְנַסָּה לְהַבִּיעַ תְּמִיכָה, אֲבָל אָז פִּתְאוֹם הַקּוֹל שֶׁלָּהּ הִתְחַלֵּף בִּצְחוֹק מוּזָר כָּזֶה, מַמָּשׁ כְּאִילוּ סִיפַּרְתִּי לָהּ בְּדִיחָה.
“אָז אָמְרוּ עֲפִיפוֹן, יֶלֶד,” הִיא אָמְרָה, “לָמָּה זֶה בִּכְלָל אִכְפַּת לְךָ? בִּזְמַן שֶׁהֵם כּוּלָּם הָיוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר, אַתָּה שָׁתִיתָ מִילְקְשֵׁיְיק בַּבְּרֵיכָה.”